מתוך משל "שלושת טועמי החומץ" הבא להסביר את תפיסתם של שלושת החכמים: קונפוציוס, בודהה ולאו-צה לשלוש תפישות חיים. במשל הם טועמים ממיכל חומץ וכל אחד מגיב על פי דרכו.                                     

(זהו ציור סיני משנת 1173 לספירה של צייר לא ידוע.)

 

עבור קונפוציוס, שתופס את החיים כמערכות מובנות ומוחלטות של ציוויים וחובות מוסריים – החומץ חמוץ, והוא מעווה את פניו.

תלמיד טאי צ'י הנכנס בתפיסה כזאת למרחב הלימוד יחפש את הברור, המוכר והידוע, הוא יחפש היררכיה וגבולות. ויצפה לחוקים ברורים מה צריך לעשות, מה בא אחרי מה. הוא יתחבר לסיבה ותוצאה. לאורך זמן ירצה לראות הצלחות ברורות וינסה לרכוש ידע ולהפכו לשלו ולתמיד. הוא יצפה שמה שכבר למד לא ישתנה. תלמיד כזה יחווה את הטאי צ'י כדבר חמוץ.

לאורך זמן יהיה לו קשה להישאר (אם ימשיך להחזיק בתפישה הזאת) הוא יחווה תסכולים ואכזבות. עד שיגיע לצומת שבו יבחר לעזוב את "הדרך" או להשתנות ולזרום איתה.

 

עבור בודהה, שהחיים עבורו הם סבל [זוהי האמת הראשונה] – החומץ מר, וגם הוא מעווה את פניו.

עבור תלמיד כזה הטאי צ'י הוא סבל. האטיות תהיה לו קשה וסובלת , הגוף יכאב, יעלה בו כעס וחוסר סבלנות, הוא ילחם עם עצמו לבצע ולהבין עם הגיונו מה קורה בלימוד. אי יכולתו להבין, איטיות בתפיסת התנועה תגרום לו סבל . הוא יהיה ביקורתי כלפי עצמו והסביבה ממקום של כאב. הטאי צי יעמיד אותו בדיוק במקום שבו עליו לשחרר את הסבל כדרך חיים. (הרוב הגדול של תפיסת הסבל הוא בתת מודע ומועבר בירושה מהחברה). ברגע שבו "הדרך" (באמצעות התנועה) תחדור אל נפשו הוא יבין את הדרך להשתחרר "מדרך הסבל".

 

עבור לאו-צה, שמתבונן בחיים כפי שהם, החומץ הוא מה שהוא: חמוץ, והסיטואציה עצמה מצחיקה אותו. כי הרי חומץ הוא תבלין, אף פעם לא אוכלים אותו בנפרד, והוא מוסיף הרבה טעם למאכלים מסוימים.

תלמיד שבא עם תפישה כזאת יחווה את הטאי צי כזרימה ועונג מופלא למרות קשיים שיהיו. הוא יחווה את חוסר הידיעה והלימוד כחלק מהדרך ויתפוס את עצמו כתלמיד "הדרך" גם ללא הבנה הגיונית. הוא ישחרר את השיפוטיות כלפי עצמו ופשוט יהנה ממה שהוא חווה. תלמיד כזה לא ילחם עם הקושי והסבל וגם לא יחפש היררכיה הגבולות, הוא יזרום עם מה שקורה לעיתים יתחבר "לדרך" ולעיתים יתנתק, עד שהדרך תהיה חלק ממנו ולבסוף הוא עצמו.