טאי צ'י היא לא אומנות לחימה
...לפחות לא במובן המקובל (המוגבל ) של הרעיון.
טאי צ'י היא אמונות "החיים עצמם".
זוהי אומנות העוסקת באבני הבסיס של החיים: תנועה, מערכות יחסי גומלין, שינוי, מרחב (הכולל זמן וחלל) ואובייקטים.
מעליהם במרומז נמצא העיקרון "מכיל כל" בשמו הפילוסופי דאו.
תנועה היא הכל אשר נע/זז מגלקסיות שלמות ועד חלקי האטום. הכל נמצא בתנועה. לא ניתן לעצור את התנועה והיא קיימת בכל. יש אין סוף תנועות אבל באותה מידה ניתן לומר שיש רק תנועה אחת בעלת אין סוף מופעים.
מערכות יחסי גומלין מהווה את ההשפעות ההדדיות בין הגורמים השונים הנמצאים באותו מרחב. המשפעים ומושפעים כל הזמן אחד מהשני. השפעות אלו משנות את אותם גורמים, הורסות את הישן ובונות חדש. זהו תהליך של כליה ויצירה המתרחש בטבע בכל מקום. דוגמה לכך אפשר לראות כשרוח מעצבת את ההר ובאותה מידה כששני אטומים הנעים במהירות עצומה נפגשים ומתפוצצים בתוך מאיץ חלקיקים. לא תמיד אנו רואים יחסים אלו מיד אבל בטווח זמן הם קיימים.
שינוי מבטא את תוצאת יחסי הגומלין בין האובייקטים השונים במרחב.
משפט זה מלמד כי השינוי הוא קודם כל תוצאה של תנועה. ללא תנועה אין שינוי ללא שינוי אין תנועה.
מרחב מכיל בתוכו את השינוי, האובייקטים, התנועה. המרחב מאפשר לדברים לקרות . מאפשר לפוטנציאל התנועה ולשינוי להתממש. המרחב כולל בתוכו שני מושגים אחרים זמן וחלל (לא ארחיב על כך כרגע)
אובייקטים הם אותם חלקים שקיימים כרגע במרחב, ביניהם קיימת מערכת של יחסי גומלין.
לעתים המערכת היא ברורה ופשוטה כמו יריב שעומד מולי ואני צריך להגן על עצמי. ולעיתים המערכת היא מורכבת ומאוד לא ברורה כמו השפעת הירח על ארוחת הבוקר שלי. או מערכת חמשת האלמנטים עליה מסתמכים ברפואה הסינית.
(ניסיון מעניין להבין מערכות מורכבות אלו נקרא "אפקט הפרפר" שהוא ביטוי
מתחום תורת הכאוס, לפיו שינויים קטנים בתנאי ההתחלה של מערכת דינאמית לא לינארית עשויים לגרום לשינויים גדולים בהתנהגות המערכת בטווח הזמן הארוך. מתוך ווקיפדיה)
בכל דבר שאיתו יש לי מערכת יחסים מובנה אובייקט. לדוגמה עם רגשותיי יש לי מערכת יחסים ולכן האובייקט הוא הרגש, מה אני מרגיש זה התנועה. אני הוא זה הנתון לאובייקט את המשמעות והממשות מעצם יחסי הגומלין בייננו. אך אפשר גם לשאול האם האובייקט קיים גם בלי יחסי גומלין ? שאלה מעניינת….
אבל איך הפילוסופיה הזאת קשורה תכל'ס לאומנות לחימה?? ומה זה משנה בכלל איך מגדירים?
אומנות לחימה מלמדת פתרונות למצבי לחימה. על פי הטאי צ'י אומנות לחימה היא רק חלק קטן ממצבים אפשריים של "תנועות שמתרחשות ברגע זה במרחב השינוי. מעבר מחלל רייק למרחב מלא. המתמלא במקרה (או לא) על ידי ידו או רגלו של האובייקט שנמצא בחלל".
הגדרה זאת וההתנהלות על פיה משנה לגמרי את תפיסת המציאות של התלמיד ובכך חשיבותה הגדולה.
אין בכך שום היבט "קרבי" או מלחמתי. זה פשוט תנועה, שינוי במרחב במערכת של אובייקטיים שנמצאים ביחסי גומלין.
על פי הטאי צ'י על התלמיד לראות כל מצב כתנועה במרחב ותו לא, מצב קרבי איננו שונה במאום.
אחד יישומים של רעיון הטאי צ'י נקרא: טאי צ'י צ'ואן או האגרוף של הטאי צ'י. הוא מימוש ומיקוד רעיון הטאי צ'י כפתרונות למצבי לחימה, על פי אותם אבני בסיס שבסברתי קודם.
אומנם יכולתי לקצר ולהגיד כבר בהתחלה "טאי צ'י צ'ואן" ...אבל כמו בלימוד הטאי צ'י לא התשובה וקיצור הדרך הוא החשוב, כאם השאלה והעמקה הלוקחת את התלמיד למסע חוויתי של גילוי בתוך עצמו.
תוספת: בעוד שבתרבות המערבית תמיד לימדו אותנו להבין ש"מלא" (יש)" זה העיקר. מלא כסף מלא רגש, מלא דרמה, מלא פחד וכו' אותם דברים שאנחנו רואים, שומעים, או מרגישים (ולכן אנו חיים בתרבות של צבירה רכושנות, סערות רגשיות ופחדים)
בטאי צ'י אנו לומדים שה"רייק"(האין) הוא העיקר ובו אנו מתמקדים, כי כל השאר הוא פוטנציאל שמתממש בתנועה ושינוי במרחב.
ולכן החשוב הוא ה"רייק"(האין) המאפשר לכל החיים להתרחש.
אומן טאי צ'י יתאמן שנים רבות וינסה להרגיש את תחילת השינוי הזעיר ביותר בין "האין" ל"יש" הוא יהיה רגיש וקשוב ל" אין" הלא מוגדר וחסר גבולות לפני התממשותו כ"יש". עם ה"אין" הוא יתמודד, יזרום איתו ואת "האין" יתרגל רגע לפני שיתמלא באין סוף "ישים"
לכן אם תתעקשו לקרוא לטי צ'י אומנות לחימה אפשר לומר שהיא אומנות לחימה שמתרגלת את
אותם אבני בסיס שהופכות "אין" ל"יש".
*כמובן שהתחלה וסוף אם מושגים מבלבלים ולא קיימים, אלא בתוך תווך מרחב מוגדר וברור שאיננו מציאותי.
© נכתב על ידי גיא אריאלי
